איך השתחררתי מכבלי האבל על אובדן הקיבוץ שלי והתפנתי לפתוח קיבוץ מתחדש

בס'ד

סוף עידן הקיבוץ – האמנם?

חלומות:
באחת משיחות הנפש שלי עם חברי הטוב עזרא אשר הי"ד  בכתה י"ב בשנת תשכ"ז, בבית הספר בקבוצת יבנה, שרטטנו כל אחד את חלומו ההתיישבותי.
עזרא סיפר שחלומו לבנות חוה חקלאית בנגב ואילו אני על רצוני להמשיך את מפעלם הקיבוצי של הורי וחבריהם בקבוצת סעד.

ההלם והצער שלנו היה רב, משנודע לנו על נופלו בקרב נגד מחבלים ב'ארץ המרדפים' כחייל בן 19 בגדוד 50. זו אבידה גדולה למשפחתו, לנו חבריו, לקבוצת יבנה ולחברה הישראלית.

בזיכרוני, עולים כמה מערכיו  ובהם  אהבת תורה, צדק ואמת, אהבת הרע, פשטות, ישירות, נאמנות, מסירות, התמדה ועוד.

תמונת  דמותו הצעירה במצבים שונים מתחלפת לעיני, וניצבת ממש מולי בגודל טבעי בצד שמאל.
עזרא בכיתה, בישיבת אור עציון, עזרא בלמוד גמרא בחמש וחצי בבקר  בבית המדרש הישן של יבנה, אחרי שישן רק מעט.

בישיבת מרכז הרב, בביקורי אותו בשבת ובשיעור בביתו הצנוע של הרב צבי יהודה זצ"ל.
עזרא עם הוריו חנה ונפתלי, אותם כה אהב.
עזרא במדים עם גיוסו , ועוד ועוד.

עת קראה לנו התנועה, ע"פ החלטת מועצת הקבה"ד ליישב את ראש צורים, לא זכינו שעזרא יהיה עמנו.
אך דמותו כן לוותה אותי בראש צורים.

לי מובן מאליו שהוא היה שותף לנו בשליחות זו, אם היה נותר בחיים.
זאת אפילו אם היה פטור משנת שירות, כמי  שסביר שהיה משרת כקצין בקבע. כן, כמובן אילו נותר חי עמנו.

הורינו בשדה אליהו ובסעד כשהודענו להם חנה ואני על כוונתנו להינשא ולבנות את חיינו בקיבוץ ראש צורים, ראו אותנו כאן בראש צורים כממשיכי דרכם הם בקיבוציהם הוותיקים.
כמובן, בכך הם  ויתרו על חלום שאנו נמשיך את דרכם ממש  בשדה אליהו או בסעד.

 במשך שלשים שנה היינו שותפים לבניין  קיבוץ ראש צורים, בהן עליות ומורדות, הישגים ומשברים.
תמיד מתוך אמונה ברעיון הקיבוצי ובהרבה אהבה אליו. מתוך קנאות ראיתי בו ממש חלק מתורת ישראל, ותורה לא משנים!

לפני יותר מעשור, החליטה אספת החברים  בקיבוצנו, להפקיד את ניהול הקיבוץ בידי חברת ניהול חיצונית.
ההחלטה הסכימה לתנאי החברה שמשמעותם אז בעיני.
ביטול  הקיבוץ.

הרגשתי נבגד, כקיבוצניק  שהקיבוץ עזב אותו, ועוד… בתמיכת התנועה.

האבל שלי היה גדול, גדול מאוד. במידה רבה אני עדיין באותו אבל. עדיין ראש צורים אינה קיבוץ. אני עדיין שרוי באבל  ועצור  מלפתח  את הקיבוץ שכן עשוי להתאים לנו.

בשורות הבאות, אני מבקש לשתפכם בתהליך שחרור האבל בשל אובדן הקיבוץ

אותו חקרתי ועיצבתי עם רחל, שותפה לקורס NLP רב אומן, אצל מורנו מיקי ברקל.

אעבור  תהליך של שחרור מהאבל על אובדן החלום הקיבוצי שלי.
תהליך זה בנינו ע"פ מאמר של סטיב וקונורי אנדריאס של דבריהם, אנשים שונים מתמודדים עם אבדן בצורות שונות:

יש כאלה שזוכרים רק את סוף היחסים ואת כל הקשיים והכאב שם, הם מרגישים רע עם זה.
במקרה זה יש לבדוק מה הם כן אהבו והעריכו במערכת היחסים שאבדה.

יש כאלה שזוכרים את מערכת היחסים במנותקובמרוחק דבר שגורם לכל הרגשות החיוביים לאבד שם, דבר היוצר ריקנות, צער ועצב.

ויש כאלה שממשיכים בחייהם , אך מרגישים מוכנעים.
אך,ישנם  אנשים שבאופן לא מודע מצאו דרך להתמודד עם האובדן בצורה חיובית שמאפשרת להם להמשיך עם החיים, ולהרגיש טוב. את האנשים האלה דגמו סטיב וקונורי אנדראס.

הם גילו שאנשים אלה מצליחים לשמור על נוכחות קבועה של האדם שנפרד מהם, דבר המאפשר  להם לחוות את הרגשות החיוביים של מערכת היחסים שלהם.

עד כאן קצת מהרקע לתהליך אותו אעבור עתה ב'שידור ישיר' מקוצר לקוראי 'עמודים':

1. אני מתבקש להגדיר את ההקשר הספציפי של האבל שלי בשל אובדן הקיבוץ:

   אני עדיין אבל, גם אחרי יותר מעשור שנים, על אובדן חלום הקיבוץ שלי, הן במשמעות המקומית של קיבוצי ראש צורים והן במשמעות הלאומית של התנועה הקיבוצית ובתוכה תנועת הקיבוץ הדתי.
   המאמינים באידיאולוגיה הקיבוצית ובהצדקת חיי הקיבוץ המסורתי, כה מועטים ומתמעטים, עד שנותרתי עם אמונה  שהקיבוץ מת.
   [תחושות של: כעס ואי אימון בחלק מחברי, חוסר ביטחון בעתיד, חשש מכל שינוי נוסף]

2. ע"פ בקשתי אני מתאר את 'תמונת'  האבל בשל אובדן הקיבוץ

   הקולות והתחושות.
   [זה בתחום המסגרת, לא בתוכן בו עסקתי לעיל . קוראים לזה:  לאסוף תת אופנויות] התמונה חיוורת, בצבעים דהויים, מולי פחות מהגובה שלי. קולות מילמולים פנימיים וקולות רמים מבחוץ.

3. עלי לאסוף מידע על  אדם או חפץ מיוחד, יקר לי

   שכבר אינו חי איתי, אשר במחיצתו אני מתמלא בתחושת מלאות [למרות חסרונו].
   משהו שבחושבי עליו אני מרגיש  בטוב.
   אני בוחר [כמובן] בחברי הטוב עזרא אשר ז"ל, עליו כתבתי בפתיחה. האם אני מרגיש שעזרא כמעט לידי?

כן, עזרא ז"ל לידי: הוא יושב לימיני, ראשו מופנה ורכון מעט אלי. מחייך, ידיו 'מדברות' גם הן. אני שומע קולות שיחה איתו.
חש התרגשות בשיחה איתו כבר מכניסתו לחדר.

1. עתה אני  מברר עם  עצמי באדיבות ,שאין לי התנגדות לשחרר את האבל  על החלום הקיבוצי, ומתפנה לשינוי .
2. אני מעביר את התמונה החיוורת המלווה בקולות השונים של האבל על הקיבוץ, אל המקום  בו ניצבת התמונה החביבה של חברי הטוב עזרא אשר ז"ל .
3. אני מתבקש לעצום עיני  ולהיזכר בכל החוויות החיוביות של מערכת היחסים והערכים שהיו לי ברעיון הקיבוצי. בכוונת מכוון, אני בוחר רק את החוויות החיוביות בעיני. עלי לבחור סמל  לחוויות החיוביות של רעיון הקיבוץ ולא במפתיע אני בוחר בסמל תורה ועבודה.
4.  עכשיו  אני מדמיין תמונה או צורה   שהערכים האלה יכולים לקבל במערכות היחסים  בעתיד.
   גם עתה אל לי לצייר תוכן, אף כי יש לי יותר ממושג על התוכן האפשרי הקיבוצי העתידי.
   עלי לצייר תמונת מסגרת או דימוי. אני בוחר בתמונת שיח  פרחוני רחב ומרובה עלי כותרת ושם  את התמונה במקום שלישי מעלי [לא בחזית למטה ולא מצידי הימני].
   יכול להיות שזה יהיה עמום ולא ברור, כי  עדיין איני יודע את מי אפגוש כשותפים לי לרעיון הקיבוצי העתידי ואיתם כן אהנה בעתיד, אבל הדימוי החדש יסמל את המהות של הערכים שבחרתי, שיאפשרו לי ליצור מערכת יחסים מספקת.
5. אני לוקח את התמונה/דימוי של השיח הפרחוני ומשכפל אותה כמו סט של קלפים.
   כל תמונה יכולה להיות קצת שונה מחברתה, ויחד עם זאת כל תמונה יש בה את הסמל שבחרתי, סמל תורה ועבודה.
6.  אני  מפזר את הקלפים  אל עבר העתיד שלי. חלקם קרוב אלי וחלקם רחוק יותר.
   אחרי שפיזרתי אותם, אני יכול להבחין בסמלי תורה ועבודה (הדימוי) שנמצא בכל אחד מהקלפים.
   אני אישית, מהיכרותי עם עצמי, זקוק לחזור על פעולת פיזור הקלפים 5-6 פעמים וכך אני עושה ובמהירות.
7. לבסוף, אני מדמיין הצטרפות עתידית: בוחן את עצמי שוב ושוב ומאשר לעצמי שיש לי פתיחות ואפילו סקרנות ושמחה להשתתף בעיצוב מחודש של הרעיון הקיבוצי.

סוף דבר

התהליך אותו עברתי ופרסתי אותו לפניכם, בקיצור רב, אפשר לי מוכנות רבה גם  לא מודעת להיבנות ולבנות אופק חיים קהילתיים קיבוציים, גם אם שונים מהקיבוץ ממנו נפרדתי עתה לשלום.

מה הוא הקיבוץ החדש לו אהיה שותף? אני מעריך שבלא מודע שלי יש כבר תכניות.

הן מתאימות לי כקיבוצניק משוחרר מאבלו ופתוח לחלום חדש.

נכתב על ידיד שמוליק דרורי